שימוש בפוליטיקת מחאה בישראל ובחינת מוכנותה של ישראל לאמץ את ה"פוליטיקה החדשה" 

ב-25 באוגוסט 2006, התקיימה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, בהסכמת משטרת ישראל ובחסותה, הפגנת מחאה, של הורים ששכלו את ילדיהם במלחמת לבנון השנייה, כנגד מדיניות ראשי הצבא והממשלה במהלך אותה מלחמה. במאמר קצר זה אנסה להראות מה ניתן ללמוד מכך על דמותו של האזרח הישראלי המשתתף בפוליטיקה כיום. אנסה להתייחס למודלים האפשריים להשתתפות פוליטית אזרחית ולהסביר מי המתאים ביותר להסבר התופעה האמורה. כמו כן, אנסה להציג מהו המאפיין החברתי העיקרי הנובע מהמקרה הנדון, וכיצד הוא משפיע על סיכויי החברה הישראלית לאמץ "פוליטיקה חדשה". הפגנת המחאה שהתקיימה בירושלים על ידי הורים ששכלו את ילדיהם במלחמת לבנון השנייה, כנגד מדיניות ראשי הצבא והממשלה באותה המלחמה מלמדת רבות על הציבור הישראלי ועל ההתנהגות הפוליטית של ציבור זה. חוקרים שונים שניסו לאפיין מהם הגורמים השונים שיש לבדוק אותם באשר לסוגיות של השתתפות פוליטית ציינו כי ישנם מספר גורמים חשובים שיש להתייחס אליהם. הגורמים שנלקחים בחשבון הינם: גיל, מין, השכלה ומעמד סוציו-אקונומי. אולם שני גורמים חשובים מאוד, שיש להם השפעה מכרעת על דמותו של האזרח הישראלי המשתתף בפוליטיקה הינם: שביעות רצון מהממשל ומידת ההשפעה הפוליטית של כל אזרח (Political Efficacy).מחאתם של ההורים השכולים הינה עדות לחוסר שביעות הרצון שלהם כלפי הצבא והממשלה. לפוליטיקת המחאה, שברובה באה לידי ביטוי במחאות ובהפגנות, רמות שונות של ביטוי. פוליטיקת המחאה נעה בין קצוות לגיטימיים לבין קצוות לא לגיטימיים. לדוגמא, בין מחאה/הפגנה לבין רצח פוליטי. מודל זה, של הערכת המחאה, משמש כבסיס מהימן לסיווג. חוקר בשם דלתון[1], מציג מודלים שונים להשתתפות פוליטית ואף מסווג את האזרחים כאזרחים כל יכולים, אזרחים פשוטים ועוד. סיווג זה מאפשר לנו להצביע על דמויות אזרחיות ולהסביר באמצעותן מדוע בחרו להשתמש בפוליטיקה פורמאלית או לא פורמאלית. במקרה שלנו, מדובר פה ב"אזרחים לא פשוטים" אשר מבינים את מידת ההשפעה שלהם על מקבלי ההחלטות ויודעים כי פוליטיקת המחאה היא משתלמת. חוקר בשם גור ( T.R Gurr) הציג מודל שבו ניתן להסיק מדוע אזרחים פונים או משתמשים בפוליטיקת מחאה. גור טען כי הסיבה העיקרית כי נעוצה בין הפער הגדול שבין היכולות של האזרח להשפיע לבין הציפיות שיש לאזרח מהממשל. ככל שהמרחק גדל, כך צפוי שהאזרח יפעל במסגרת של פוליטיקה לא פורמאלית, קרי פוליטיקת מחאה. לדעתי, המודל שמתאים לתיאור התופעה האמורה לעיל הינו מודל הקטגוריות ובעיקר מידת ההשפעה הפוליטית – Political Efficacy. המפגינים, שהינם כפי שציינתי לעיל "אזרחים חדשים כל יכולים/לא פשוטים", מבינים כי השימוש בטלוויזיה, עיתונות, מחאה ציבורית, הפגנות הם משתלם. "העונש" כלפי שימוש במחאות מסוג אלו הוא נמוך ומידת ההצלחה להביא את הנושא לסדר היום הציבורי, מבחינתם, הוא גבוה מאוד. המאפיין החברתי העיקרי שעולה מהמקרה הנדון הוא מידת חוסר האמון של הציבור הישראלי במערכת השלטון על כל גופיה-ממשלה, צבא, משטרה. אולם, סקרים שונים שפורסמו מצביעים כי למרות שישנה ירידה באמון הציבור במוסדות ובהנהגה, עדיין קיימת מידה גבוהה יחסית של אמון הציבור בצבא. כיצד מקרה זה משפיע על סיכויי החברה הישראלית לאמץ פוליטיקה חדשה? הפוליטיקה החדשה, כפי שבאה לידי ביטוי במאמרה של יעל ישי[2] , מתייחסת במידה רבה לשינויים שחלו בעקבות הזרמים הפוסט-מטריאליסטים שצצו בעיקר על ידי דור ה"בייבי בום" הן בארה"ב והן בישראל. יעל ישי מציינת כי ישנם גורמים שונים שבהם לישראל חפיפה/התאמה בין עקרונות הפוליטיקה החדשה. לדוגמא, בין הגורמים שמאפיינים פוליטיקה חדשה ניתן למנות מאפיינים כלכליים, שינויים מוסדיים, מאפיינים התנהגותיים ועלייתם של זרמים פמיניסטיים ומודרניים. באשר לשינויים המוסדיים, יעל ישי מצביעה על השינויים שחלו בשיטת הבחירה והנהגת פריימריז שהוביל לשקיעת כוחן של המפלגות הגדולות ועלייה מסוימת בעסקנות פוליטית ובפופוליזם. באשר לעלייתם של זרמים פמיניסטיים וזכויות אדם, ניכר כי ישראל אכן צועדת בכיוון זה, אולם לטענתה מידת השתלבותן של נשים עדין לא מצדיקה מעבר לפוליטיקה חדשה.

מכיוון שישראל עוסקת בעיקר בנושאים של "שלום ובטחון", קיים קושי מסוים במעבר ל"פוליטיקה חדשה" מכיוון שהעיסוק בתחומים אלו נבצר ממקבלי ההחלטות לאור ה"סכנה הקיומית" של מדינת ישראל. על כן, ישראל אכן צועדת לכיוון של פוליטיקה חדשה, אולם בדרך היא נתקלת בקשיים שאינם מאפשרים לה להתמקד בדרך זו.

[1] Dalton R.G. (2006), Citizen Politics: public opinion and political parties in advanced industrial democracies, NY[2] ישי, י. (1999), פוליטיקה 'ישנה' לעומת 'חדשה' בבחירות 1996", הבחירות בישראל 1996, אריאן ושמיר (עורכים) ע"מ 171-202